ז'וזף ריינאך
 | |
| לידה |
30 בספטמבר 1856 פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
18 באפריל 1921 (בגיל 64) פריז, צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| אירועים משמעותיים |
הלוויה (27 באפריל 1921) |
| מקום לימודים |
תיכון קונדורסה, הפקולטה למשפטים בפריז |
| שפות היצירה |
צרפתית |
| צאצאים |
אדולף ריינאך |
| פרסים והוקרה |
אביר בלגיון הכבוד |
  | |
ז'וזף ריינאך (בצרפתית: Joseph Reinach, בצרפתית נהגה "רֶנאק"; 30 בספטמבר 1856 – 18 באפריל 1921) היה סופר, עיתונאי ופוליטיקאי צרפתי ממוצא יהודי.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא נולד בפריז. שני אחיו סלומון ריינאך ותאודור ריינאך היו מוכרים לימים בתחום ארכאולוגיה. לאחר שלמד בליסה קונדורסה (אנ'), הוא הצטרף ללשכת עורכי הדין בשנת 1887. הוא משך את תשומת ליבו של לאון גמבטה על ידי כתיבת מאמרים על פוליטיקה של חבל הבלקן עבור כתב העת Revue bleue (אנ'), והצטרף לצוות כתב העת La République française (צר') ("הרפובליקה הצרפתית") שיסד גמבטה, שהפך אחר-כך לעורכו. ב-grand ministere ("המשרד המרכזי") של גמבטה, ריינאך היה ראש הסגל וניסה להשיג תיקון חלקי של החוקה ולקבוע שיטת בחירות בשיטה היחסית. בכתב העת La République française הוא ניהל מאבק מתמשך נגד גנרל בולנז'ה, שהביא לשלושה דו-קרבות, האחד עם אדמון מאנייה (צר') ושניים עם פול דרולד. בשנים 1889–1898, הוא היה הנציג של דיניה-לה-באן (אנ') בבית הנבחרים.
הוא שימש כחבר בוועדת הצבא, כתב תקציבים למשרדי הפנים והחקלאות, העלה הצעות חוק לטיפול טוב יותר במשוגעים, להקמת משרד קולוניאלי, למיסוי משקאות חריפים, ולפיצוי על טעויות שיפוטיות. הוא דגל בחופש מוחלט של התיאטרון והעיתונות, ביטול הוצאה להורג ציבורית, והוקיע את השחיתות הפוליטית מכל הסוגים.
עם זאת, ריינאך ידוע בעיקר בתור תומך של אלפרד דרייפוס בפרשת דרייפוס. בזמן המשפט המקורי, הוא ניסה להבטיח דיון פומבי בתיק, ובשנת 1897, הוא התחבר עם אוגוסט שורר-קסטנר (אנ') כדי לדרוש את בדיקה מחדש של התיק. הוא גינה בכתב העת Le Siècle (אנ') את הזיוף של אובר-ז'וזף אנרי ואת אשמתו של פרדיננד אסטרהאזי. מאמריו ב-Le Siècle עוררו את זעמם של אנשי המחנה האנטי-דרייפוסי, בייחוד מאחר שריינאך היה יהודי והואשם על ידי אחדים בכך שהוא מגן על דרייפוס על רקע גזעני.
הוא איבד את מושבו בבית הנבחרים ולאחר שסירב להילחם באנרי רושפור, עיתונאי אנטי-דרייפוס, הגיש בסופו של דבר תביעה בגין הוצאת דיבה נגד האחרון. לבסוף, דרייפוס קיבל חנינה וריינאך כתב היסטוריה של המקרה שהושלם ב-1905. הספר Joseph Reinach, historien ("ז'וזף ריינאך, היסטוריון") של אנרי דיטרה-קרוזון שיצא ב-1905 הוא הפרכה מפורטת אלימה של ההיסטוריה של ריינאך; ספר זה "הפך לתנ"ך עבור אותו חלק אנטישמי בדעת הקהל הצרפתית המשוכנע באשמתו של דרייפוס".[1]
בשנת 1906, ריינאך נבחר מחדש כנציג דיניה-לה-באן (אנ'). באותה שנה היה חבר בוועדת הארכיונים הלאומיים, ובשנה שלאחר מכן חבר המועצה לענייני בתי הסוהר. ריינאך היה סופר פורה בנושאים פוליטיים. הוא פרסם שלושה כרכים על לאון גמבטה ב-1884 וגם ערך את נאומי גמבטה.
לז'וזף ולאשתו אנרייט-קלמנטין נולד בן, אדולף ריינאך (אנ'), יליד 1887. אדולף הפך לארכאולוג ואגיפטולוג שנודע בעיקר בשל גילויו של צווי קופטוס (אנ'). הוא נהרג בחודש הראשון של מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Evi Gkotzaridis, Revisionism in the Twentieth Century: A Bankrupt Concept or Permanent Practice? in The European Legacy, Vol. 13, No. 6, pp. 729–730, 2008. International Society for the Study of European Ideas (אורכב 21.09.2009 בארכיון Wayback Machine)