וולטר בדל סמית'

וולטר בדל סמית'
Walter Bedell Smith
לידה	5 באוקטובר 1895; אינדיאנפוליס, ארצות הברית
פטירה	9 באוגוסט 1961 (בגיל 65); וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי ארלינגטון
מדינה	ארצות הברית
השכלה	המכללה לפיקוד ומטה של צבא ארצות הברית; מכללת המלחמה של צבא ארצות הברית; Emmerich Manual High School ;
השתייכות	צבא ארצות הברית
תקופת הפעילות	1911–1953 (כ־42 שנים)
דרגה	גנרל
תפקידים בשירות
	מפקד הארמייה הראשונה
פעולות ומבצעים
	מלחמת העולם הראשונה; מלחמת העולם השנייה
עיטורים
	מדליית השירות המצוין (3); מדליית השירות המצוין של הצי; אות לגיון ההצטיינות; כוכב הארד; אביר האימפריה הבריטית ; אביר מפקד מסדר האמבט

וולטר בדל סמית'
Walter Bedell Smith
לידה	5 באוקטובר 1895; אינדיאנפוליס, אינדיאנה, ארצות הברית
פטירה	9 באוגוסט 1961 (בגיל 65); וושינגטון די סי, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי ארלינגטון
השכלה	המכללה לפיקוד ומטה של צבא ארצות הברית; מכללת המלחמה של צבא ארצות הברית; Emmerich Manual High School ;
מפלגה	פוליטיקאי עצמאי
	3 באפריל 1946 – 25 בדצמבר 1948; (שנתיים)
תחת נשיא ארצות הברית	הארי טרומן
	→ אברל הארימן אלן קירק ←
	7 באוקטובר 1950 – 9 בפברואר 1953; (שנתיים)
סגן ראש ה-CIA	ויליאם ה. ג'קסון
סגן ראש ה-CIA	אלן דאלס
תחת נשיא ארצות הברית	הארי טרומן ; דווייט דייוויד אייזנהאואר
	→ רוסקו הילנקוטר אלן דאלס ←
	9 בפברואר 1953 – 1 באוקטובר 1954; (שנה)
תחת נשיא ארצות הברית	דווייט ד. אייזנהאואר
	→ דייוויד ברוס הרברט הובר ג'וניור ←
פרסים והוקרה
	כוכב הארד; צלב הכסף של וירטוטי מיליטארי; אביר הצלב הגדול של האריה ההולנדי; קצין גבוה בלגיון הכבוד; צווארון מסדר התהילה התוניסאי; צלב המלחמה הבלגי; צלב המלחמה 1914–1918; מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה; מסדר צלב גרונוולד, דרגה 2; צלב המלחמה הבלגי 1940–1945; עיטור קוטוזוב, דרגה 1; אביר מפקד במסדר האמבט; הצלב הגדול של מסדר כתר האלון; מפקד עם כוכב של מסדר פולוניה רסטיטוטה; אביר מפקד במסדר האימפריה הבריטית; הצלב הגדול של אות הכתר הבלגי; הצלב הגדול של המסדר המלכותי עלווי; לגיון ההצטיינות של ארצות הברית בדרגת לגיונר; מדליית הניצחון ;
חתימה

וולטר בדל סמית' (באנגלית: Walter Bedell Smith; ‏5 באוקטובר 1895 – 9 באוגוסט 1961) היה קצין בכיר בצבא ארצות הברית אשר שירת כראש המטה של גנרל דווייט ד. אייזנהאואר במטה כוחות הברית (AFHQ) במהלך המערכה בתוניסיה ובמהלך פלישת בעלות הברית לאיטליה ב-1943, במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה ראש המטה של אייזנהאואר במפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF) במערכה במערב אירופה מ-1944 עד 1945.

לאחר המלחמה, הוא שימש כשגריר ארצות הברית בברית המועצות בין השנים 1946 ל-1948. בשנת 1950 הפך סמית' למנהל המודיעין המרכזי, לראש סוכנות הביון המרכזית (CIA) ושאר סוכנויות הביון בארצות הברית. סמית' ארגן מחדש את ה-CIA, הגדיר מחדש את המבנה שלו ואת ייעודו, והעניק לו תחושת מטרה חדשה. הוא הפך את ה-CIA לזרוע הממשלה שאחראית בעיקר לפעולות חשאיות. הוא עזב את ה-CIA ב-1953 כדי להיות תת-מזכיר המדינה. לאחר פרישתו ממחלקת המדינה ב-1954, סמית' המשיך לשרת את ממשל אייזנהאואר בתפקידים שונים במשך מספר שנים עד שפרש זמן קצר לפני מותו ב-1961.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולטר בדל סמית' נולד באינדיאנפוליס, אינדיאנה, ב-5 באוקטובר 1895, והיה הבכור לשני בניהם של ויליאם לונג סמית', סוחר משי בחברת Pettis Dry Goods Company, ואשתו, אידה פרנסיס לבית בדל, שעבדה עבור אותה חברה.

סמית' נקרא בדל מימי ילדותו. מגיל צעיר הוא זכה לכינוי "חיפושית" או מדי פעם "בידל" או "בודל". הוא התחנך בבית הספר סנט פיטר ופול, בתי ספר ציבוריים מס' 10 ומספר 29, בית ספר אוליבר פרי מורטון, ובתיכון אמריך מנואל, שם למד להיות מכונאי. שם הוא לקח עבודה בחברת הרכב הלאומית ובסופו של דבר עזב את התיכון מבלי לסיים את לימודיו. סמית' נרשם לאוניברסיטת באטלר, אך אביו פיתח בעיות בריאותיות חמורות, וסמית' עזב כדי לחזור לעבודתו ולפרנס את משפחתו.

בשנת 1911, בגיל 16, התגייס סמית' כטוראי לפלוגה D של רגימנט הרגלים השני של אינדיאנה של המשמר הלאומי של אינדיאנה. המשמר הלאומי של אינדיאנה נקרא פעמיים בשנת 1913 לשיטפון נהר אוהיו ובמהלך התקפת החשמלית של אינדיאנפוליס. סמית' הועלה לדרגת רב-טוראי ולאחר מכן לדרגת סמל. במהלך משלחת וייה פנצ'ו שירת בצוות המשמר הלאומי של אינדיאנה.

ב-1913 פגש סמית' את מרי אלינור (נורי) קלין, שנולדה ב-1893 ומתה ב-1963, והם נישאו בטקס חתונה קתולי מסורתי ב-1 ביולי 1917. נישואיהם היו ארוכים אך היו ללא ילדים.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולותיו של סמית' במהלך שיטפון נהר אוהיו ב-1913 הובילה למינויו להכשרת קצינים ב-1917, והוא נשלח למחנה ההכשרה למועמדים לקצינים בפורט בנג'מין הריסון באינדיאנה. עם סיום לימודיו ב-27 בנובמבר 1917, הוא הופקד ישירות כלוטננט משנה, ולאחר מכן הוצב לפלוגה A החדשה שהוקמה, גדוד 1, רגימנט הרגלים ה-39, שהיה חלק מדיוויזיית הרגלים הרביעית במחנה גרין, קרוליינה הצפונית. דיוויזיית הרגלים הרביעית יצאה לאירופה, שהייתה מעורבת במלחמת העולם הראשונה, מהובוקן, ניו ג'רזי, ב-9 במאי 1918, והגיעה לברסט, צרפת, ב-23 במאי. לאחר אימון עם הצבאות הבריטיים והצרפתים, נכנסה הדיוויזיה הרביעית לקווי החזית ביוני 1918 והצטרפה למתקפת האן-מארן ב-18 ביולי 1918. סמית' נפצע מרסיסי פגז במהלך מתקפה יומיים לאחר מכן.

בגלל פצעיו הוחזר סמית' לארצות הברית. הוא שירת במטה הכללי של משרד המלחמה האמריקאי והוצב בחטיבת המודיעין הצבאית. בספטמבר 1918, הוא הוסמך כלוטננט ראשון בצבא הסדיר.

לאחר מכן נשלח סמית' לרגימנט הרגלים ה-379 החדש שהוקם כקצין המודיעין שלו. הרגימנט היה חלק מדיוויזיית הרגלים ה-95, שבסיסה במחנה שרמן, אוהיו. דיוויזיית הרגלים ה-95 שוחררה בעקבות חתימת שביתת הנשק עם גרמניה ב-11 בנובמבר 1918.

בפברואר 1919 הוצב סמית' במחנה דודג', איווה, שם היה מעורב בסילוק עודפי ציוד ואספקה. במרץ 1919, הוא הועבר לרגימנט הרגלים השני, יחידה סדירה שבסיסה במחנה דודג', ונשארה שם עד נובמבר 1919, אז עברה למחנה שרמן.

בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1921, מטה רגימנט הרגלים השני עבר לפורט שרידן, אילינוי. ב-1922, סמית' הפך לשליש של הבריגדיר גנרל ג'ורג' ואן הורן מוסלי, מפקד חטיבת הרגלים ה-12 בפורט שרידן. מ-1925 עד 1929 עבד סמית' כעוזר בלשכת התקציב. לאחר מכן שירת שנתיים בחו"ל במטה רגימנט הרגלים ה-45 בפורט ויליאם מקינלי בפיליפינים. לאחר תשע שנים כלוטננט ראשון, הועלה לדרגת קפטן בספטמבר 1929.

בשובו לארצות הברית, נשלח סמית' לבית הספר לחי"ר של צבא ארצות הברית בפורט בנינג, ג'ורג'יה, במרץ 1931. עם סיום לימודיו ביוני 1932, הוא נשאר כמדריך במדור הנשק שבו היה אחראי על הצגת כלי נשק כמו רובה אוטומטי בראונינג M1918. בשנת 1933, הוא נשלח למכללת פיקוד ומטה הכללי של צבא ארצות הברית בפורט לוונוורת', קנזס. מאוחר יותר הוא חזר לבית הספר לחי"ר אך נותק שוב כדי ללמוד במכללת המלחמה של צבא ארצות הברית שם סיים את לימודיו ב-1937.

הוא חזר לבית הספר לחי"ר פעם נוספת והוא הועלה לדרגת מייג'ור ב-1 בינואר 1939 לאחר תשע שנים כקפטן. הקידום האיטי היה נפוץ בצבא בשנות ה-20 וה-30. קצינים כמו סמית', שהוסמכו בין נובמבר 1916 לנובמבר 1918, היוו 55.6% מחיל הקצינים של הצבא ב-1926. הקידומים התבססו בדרך כלל על וותק, ולא ניתן היה לעמוד ביעד הצנוע של קידום קצינים לדרגת מייג'ור לאחר 17 שנות שירות מכיוון שהיה מחסור במשרות למלא.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וושינגטון די סי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הגנרל ג'ורג' מרשל הפך לרמטכ"ל הצבא בספטמבר 1939, הוא הביא את סמית' לוושינגטון די סי, כדי להיות עוזרו של מזכיר המטה הכללי. מזכיר המטה הכללי עסק בעיקר ברישומים, בניירת ובאיסוף סטטיסטיקות, אך הוא גם ביצע הרבה מאוד ניתוחים, קשרים וניהול. אחד מתפקידיו של סמית' היה קשר עם מייג'ור גנרל אדווין "פא" ווטסון, העוזר הצבאי הבכיר של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. סמית' הועלה לדרגת לוטננט קולונל ב-4 במאי 1941, ולאחר מכן לקולונל ב-30 באוגוסט 1941. ב-1 בספטמבר, קיבל מזכיר המטה הכללי, קולונל אורלנדו וורד, את הפיקוד על דיוויזיית השריון ה-1, וסמית' הפך למזכיר המטה הכללי.

ועידת ארקדיה, שהתקיימה בוושינגטון די סי, בדצמבר 1941 וינואר 1942, קבעה את הקמתם של ראשי המטות המשולבים כמקביל לוועדת הרמטכ"לים הבריטית, וסמית' מונה כמזכירה ב-23 בינואר 1942. אותה ועידה הביאה גם להקמתם של הרמטכ"לים המשולבים, שהורכבו מהפגישה של ראשי המטות המשולבים (האמריקאים) ושל ועדת הרמטכ"לים (הבריטית) כגוף אחד. בריגדיר ויויאן דייקס מהמשלחת הבריטית המשותפת סיפק את סידורי המזכירות לארגון החדש בהתחלה, אך מרשל חשב שנדרשת מזכירות אמריקאית.

הוא מינה את סמית' למזכיר של המטות המשולבים. מאחר שדייקס היה בכיר בזמן השירות של סמית', ומרשל רצה שסמית' יהיה אחראי, סמית' הועלה לדרגת בריגדיר גנרל ב-2 בפברואר 1942. הוא נכנס לתפקיד החדש שבוע לאחר מכן, עם דייקס כסגנו. שני האנשים פעלו בשותפות כדי ליצור ולארגן את המזכירות ולבנות את הארגון של המטות המשולבים לכזה שיוכל לתאם את מאמצי המלחמה של שתי בעלות הברית, יחד עם הקנדים, האוסטרלים, הצרפתים ואחרים.

תפקידיו של סמית' כללו השתתפות בדיונים על אסטרטגיה ברמה הגבוהה ביותר, ולעיתים קרובות הוא תדרך את רוזוולט בעניינים אסטרטגיים. אולם סמית' הפך מתוסכל כאשר צפה בקצינים אחרים מקבלים תפקידים מבצעיים שרצה. מאוחר יותר הוא העיר: "השנה ההיא שעבדתי כמזכיר המטה הכללי עבור ג'ורג' מרשל הייתה אחת המתגמלות בכל הקריירה שלי, והשנה האומללה בחיי."

זירת צפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מייג'ור גנרל דווייט ד. אייזנהאואר מונה למפקד זירת המבצעים האירופית ביוני 1942, הוא ביקש שסמית' יישלח מוושינגטון כראש הסגל שלו. הרקורד של סמית' כקצין מטה ויכולתו המוכחת לעבוד בהרמוניה עם הבריטים הפכו אותו לבחירה טבעית לתפקיד. בחוסר רצון נעתר מרשל לבקשה, וסמית' נכנס לתפקיד הרמטכ"ל במטה כוחות הברית (AFHQ) ב-15 בספטמבר 1942. הוכפפו לו שני סגני רמטכ"ל, בריגדיר גנרל אלפרד גרינתר והבריגדיר ג'ון ויטלי, וגם הקצין האדמיניסטרטיבי הראשי (CAO), מייג'ור גנרל האמפרי גייל.

AFHQ היה ארגון דו-לאומי מאוזן שבו המפקד של כל מדור היה מזווג עם סגן מהלאום השני. המבנה שלה היה בדרך כלל אמריקאי אבל עם כמה היבטים בריטיים. לדוגמה, גייל כ-CAO שלט הן בפונקציות כוח האדם והן בפונקציות האספקה, אשר לפי המערכת האמריקאית היו מדווחים ישירות לסמית'. בתחילה, AFHQ היה ממוקם בלונדון, אך הוא עבר לאלג'יר בנובמבר ובדצמבר 1942, כאשר סמית' הגיע ב-11 בדצמבר. למרות של-AFHQ היה כוח מורשה של 700 איש בלבד, סמית' הרחיב אותו באגרסיביות. בינואר 1943 הרכיב האמריקני שלו לבדו היה 1,406 ובסופו של דבר עלה על 4,000 גברים ונשים. כרמטכ"ל, סמית' שמר בקנאות על הגישה לאייזנהאואר, רכש לעצמו מוניטין של מנהל קשוח וקשוח, ולעיתים קרובות כונה "איש הגרזן" של אייזנהאואר.

עד לארגון של זירת המבצעים של צפון אפריקה, צבא ארצות הברית (NATOUSA), שימש סמית' גם כראש המטה שלו עד ה-15 בפברואר, כאשר הבריגדיר גנרל אוורט ס. יוז הפך לסגן מפקד הזירה ולגנרל המפקד של אזור התקשורת. מערכת היחסים בין סמית' ליוז, חבר ותיק של אייזנהאואר, הייתה מתוחה. מאוחר יותר האשים סמית' את יוז ב"בניין אימפריה", והשניים התעמתו בסוגיות טריוויאליות. באלג'יר, סמית' ואייזנהאואר רק לעיתים רחוקות התרועעו יחדיו. סמית' ערך ארוחות ערב רשמיות בוילה שלו, אחוזה מוקפת בגנים וטרסות, עם שני חדרי סלון גדולים מעוטרים בפסיפס, שטיחים מזרחיים ואוצרות אמנות. כמו אייזנהאואר, לסמית' הייתה בת לוויה אישה, אחות, קפטן אתל וסטרמן. לאחר קרב מעבר קסרין, אייזנהאואר שלח את סמית' קדימה לדווח על מצב העניינים בקורפוס האמריקני השני. סמית' המליץ על החלפה של מפקדו, מייג'ור גנרל לויד פרדנדאל, וכך גם הגנרל הרולד אלכסנדר והמייג'ור גנרלים עומר בראדלי ולוסיאן טראסקוט. בעצתם, אייזנהאואר החליף את פרדנדאל במיג'ור גנרל ג'ורג' ס. פטון ג'וניור. אייזנהאואר גם החליף את עוזרו של ראש המטה המודיעין שלו (G-2), בריגדיר אריק מוקלר-פרימן, תוך שהוא מצביע על מודיעין פגום ב-AFHQ כגורם תורם לתבוסה בקסרין. מוקלר-פרימן הוחלף על ידי בריגדיר קנת סטרונג.

המחדל במעבר קסרין הלחיץ את היחסים בין בעלות הברית, ומשבר נוסף התפתח כאשר הקורפוס השני דיווח כי מטוסי האויב פעלו כרצונם מעל הגזרה שלו בגלל היעדר כיסוי אווירי של בעלות הברית. זה עורר תגובה חריפה של מרשל האוויר הבריטי ארתור קונינגהם על כשירותם של חיילים אמריקאים. אייזנהאואר ניסח מכתב למרשל המציע כי יש לפטור את קונינגהם מפקודתו מאחר שהוא לא יכול היה לשלוט בזעפנות בין מפקדי בעלות הברית הבכירים, אך סמית' שכנע אותו לא לשלוח אותו. במקום זאת, מרשל האוויר ארתור טדר, מייג'ור גנרל קרל ספאץ והבריגדיר גנרל לורנס ס. קוטר ביקרו את פטון במפקדתו. פגישתם נקטעה על ידי תקיפה אווירית גרמנית, ששכנעה את אנשי האוויר שטענותיו של פטון צודקות. קונינגהם חזר בו מביקורותיו הכתובות והתנצל.

עבור פלישת בעלות הברית לסיציליה, המטות המשולבים ציינו את אייזנהאואר כמפקד הכללי, אך הורו לשלושת מפקדי הזרועות, אלכסנדר, טדר ואדמירל סר אנדרו קנינגהם מהצי המלכותי, "לשתף פעולה". עבור אייזנהאואר, הסדר הפיקוד הזה פירושו חזרה ל"שיטת הוועדים" הבריטית הישנה. הוא ניסח מברק למטות המשולבים בדרישה למבנה פיקוד מאוחד, אבל סמית' שכנע אותו לקרוע אותו.

בין מפקדי בעלות הברית התגלעו חילוקי דעות בנוגע לתוכנית המבצעית, שקראה לסדרת נחיתות מפוזרות על בסיס רצונם של מתכנני חיל האוויר, הצי והלוגיסטיקה בדבר כיבוש מוקדם של נמלים ושדות תעופה. הגנרל ברנרד מונטגומרי, מפקד הארמייה השמינית הבריטית, התנגד להיבט זה של התוכנית מאחר שחשפה את כוחות בעלות הברית לתבוסה בנפרד. מונטגומרי הציג תוכנית חלופית שכללה נחיתת כוחות אמריקאים ובריטים זה לצד זה. הוא שכנע את סמית' שהתוכנית החלופית שלו נכונה, ושני האנשים שכנעו את רוב המפקדים האחרים של בעלות הברית. התוכנית של מונטגומרי סיפקה תפיסה מוקדמת של שדות תעופה, מה שסיפק את טדר וקנינגהם. חששותיהם של לוגיסטיקאים כמו מייג'ור גנרל תומאס ב' לארקין שהאספקה לא תהיה מעשית ללא נמל נפתרה על ידי שימוש במשאיות אמפיביות.

באוגוסט 1943 טסו סמית' וסטרונג לליסבון דרך גיברלטר בלבוש אזרחי ונפגשו עם ג'נרל די בריגטה ג'וזפה קסטלנו בשגרירות בריטניה. קסטלנו קיווה להסדיר תנאים להצטרפות איטליה לאומות המאוחדות נגד גרמניה הנאצית, סמית' הוסמך לערוך שביתת נשק בין איטליה לכוחות המזוינים של בעלות הברית אך לא היה מסוגל לנהל משא ומתן על עניינים מדיניים. ב-3 בספטמבר חתמו סמית' וקסטלנו על הטקסט המוסכם בשם אייזנהאואר ופייטרו באדוליו, בהתאמה, בטקס פשוט מתחת לעץ זית בקאסבילה, סיציליה. באוקטובר, סמית' נסע לוושינגטון די סי לשבועיים כדי לייצג את אייזנהאואר בסדרה של פגישות, כולל אחת עם רוזוולט בהייד פארק, ניו יורק, ב-10 באוקטובר.

הזירה האירופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1943 מונה אייזנהאואר למפקד העליון של בעלות הברית עבור מבצע אוברלורד, הפלישה לנורמנדי. אייזנהאואר רצה לקחת איתו את סמית' ואנשי מפתח אחרים מצוות ה-AFHQ שלו למשימתו החדשה, אך ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל רצה להשאיר את סמית' ב-AFHQ כסגן המפקד העליון בים התיכון. צ'רצ'יל נרתע באי רצון בהתעקשותו של אייזנהאואר. בערב ראש השנה, סמית' נפגש עם הגנרל (יום אחד לאחר מכן פילדמרשל) סר אלן ברוק כדי לדון בהעברת אנשי צוות מפתח בריטיים מ-AFHQ למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF). ברוק החליף את גייל רק לאחר פנייה חזקה של סמית' אך סירב להעביר את סטרונג. נוצרו חילופי דברים סוערים, וברוק התלונן מאוחר יותר בפני אייזנהאואר על התנהגותו של סמית'. זו הייתה הפעם היחידה שבה קצין בריטי בכיר אי פעם התלונן בגלוי על סמית'. ויטלי הפך לראש המודיעין (G-2) ב-SHAEF במקום סטרונג, אבל אייזנהאואר וסמית' השיגו את רצונם בטווח הארוך, וסטרונג נכנס לתפקיד ב-25 במאי 1944, עם הבריגדיר גנרל תומאס ג'יי בטס כסגן שלו.

סמית' הועלה לדרגת לוטננט גנרל ומונה לאביר מפקד מסדר האמבט בינואר 1944. ב-18 בינואר, הוא יצא ללונדון עם שניים וחצי טונות של מטען אישי שהוטען על זוג מטוסי בואינג B-17. צוות המטה של מפקד בעלות הברית העליון (COSSAC) כבר היה פעיל, והוא תכנן את מבצע אוברלורד מאז אפריל 1943.

צוות זה נקלט ב-SHAEF, עם COSSAC, עם מייג'ור גנרל פרדריק מורגן, שהפך לסגן הרמטכ"ל של סמית' ב-SHAEF. גייל גם החזיק בתואר סגן הרמטכ"ל, כמו גם קצין מינהל ראשי, והיה גם סגן רמטכ"ל (אוויר), סגן מרשל אוויר ג'יימס רוב. ראשי חטיבות המטה האחרות היו מייג'ור גנרל ריי וו. בארקר (G-1), מייג'ור גנרל הרולד ר. בול (G-3), מייג'ור גנרל רוברט וו. קרופורד (G-4) והמייג'ור גנרל סר רוג'ר למלי (G-5).

מורגן מיקם את מטה COSSAC שלו בבית נורפוק בכיכר סנט ג'יימס 31, לונדון, אך סמית' העביר אותו לבושי פארק, בפאתי לונדון בהתאם לרצונו המובע של אייזנהאואר שלא לשכן את המטה שלו בעיר גדולה. נבנה מחנה זמני על שטח של 12,000 מ"ר. עד שהחל מבצע אוברלורד, סופקו מקומות לינה ל-750 קצינים ול-6,000 חיילים.

המשרדים של אייזנהאואר וסמית' היו במתחם תת-קרקעי. משרדו של סמית' היה ספרטני, נשלט על ידי דיוקן גדול של מרשל. עמדת פיקוד מתקדמת בשם Sharpener הוקמה בסמוך לפורטסמות', שם היו ממוקמים קבוצת הארמיות ה-21 של מונטגומרי ומפקדת חיל המשלוח הימי של בעלות הברית של אדמירל סר ברטרם רמזי.

הפעולות הקרקעיות בנורמנדי נשלטו על ידי מונטגומרי בתחילה, אך מפקדת SHAEF הקדמית עברה לג'ולוויל באוגוסט, וב-1 בספטמבר קיבל אייזנהאואר את השליטה בקבוצת הארמיות ה-12 של בראדלי ובקבוצת הארמיות ה-21 של מונטגומרי. עד מהרה הבין סמית' שעשה טעות. המפקדה הקדמית הייתה מרוחקת ובלתי נגישה וחסרה את ציוד התקשורת הדרוש.

ב-6 בספטמבר, אייזנהאואר הורה גם למפקדת SHAEF הקדמית וגם למפקדת SHAEF העיקרית לעבור לוורסאי בהקדם האפשרי. מפקדת SHAEF הקדמית החלה את המהלך שלה ב-15 בספטמבר והיא נפתחה בוורסאי ב-20 בספטמבר. מפקדת SHAEF העיקרית באה בעקבותיה, ונעה מפארק בושי בדרך האוויר. המהלך הושלם עד אוקטובר, ומפקדת SHAEF נשארה שם עד ה-17 בפברואר 1945, כאשר מפקדת SHAEF הקדמית עברה לריימס. בשלב זה, גדלה מפקדת SHAEF בגודלה ל-16,000 קצינים ומלחים, מתוכם 10,000 אמריקאים ו-6,000 בריטים.

עד נובמבר 1944, סטרונג דיווח שיש אפשרות של מתקפת נגד גרמנית בארדנים או בווז'. סמית' שלח את סטרונג להזהיר אישית את בראדלי, שהכין מתקפה משלו. עוצמתה והאכזריות של מתקפת הארדנים הגרמנית הגיעו כהלם, וסמית' נאלץ להגן על סטרונג מפני ביקורת על כך שלא השמיע אזעקה. הוא הרגיש שבראדלי קיבל אזהרה מספקת.

לאחר שהצטרף לקרב, פעל אייזנהאואר בנחישות על ידי הכנסה לקרב של שתי דיוויזיות השריון בעתודה של קבוצת הארמיות ה-12 על אף התנגדותו של בראדלי, יחד עם עתודות דלות משלו, שתי דיוויזיות מוטסות. ויטלי ובטס ביקרו במפקדת הארמייה האמריקאית הראשונה ולא התרשמו מהאופן שבו מפקדיה מטפלים במצב. סטרונג, ויטלי ובטס המליצו להעביר את הפיקוד על הצבאות מצפון לארדנים מברדלי למונטגומרי.

התגובה המיידית של סמית' הייתה לדחות את ההצעה על הסף. הוא אמר לסטרונג וויטלי שהם פוטרו ועליהם לארוז את המזוודות ולחזור לבריטניה. למחרת בבוקר, סמית' התנצל, הוא חשב שנית והודיע להם שהוא יציג את המלצתם לאייזנהאואר כמומלצתו. הוא הבין את ההשלכות הצבאיות והפוליטיות וידע שהמלצה כזו צריכה להגיע מקצין אמריקאי. ב-20 בדצמבר הוא המליץ על זה לאייזנהאואר, שטלפן גם לבראדלי וגם למונטגומרי, ואייזנהאואר הורה על המהלך.

החלטה זו הרתיחה מאוד אמריקאים רבים, במיוחד בקבוצת הארמיות ה-12, שחשו שהפעולה מכפישה את מבנה הפיקוד של צבא ארצות הברית. אבדות כבדות מאז תחילת מבצע אוברלורד הביאו למחסור קריטי בתחלופות חיל רגלים עוד לפני מצב המשבר שיצרה מתקפת הארדנים. ננקטו צעדים להסטת חיילים מיחידות אזור התקשורת. מפקד אזור התקשורת, לוטננט גנרל ג'ון לי, שכנע את אייזנהאואר לאפשר לחיילים להתנדב לשירות "ללא קשר לצבע או לגזע ליחידות שבהן הסיוע נחוץ ביותר, ולתת להם את ההזדמנות להילחם כתף אל כתף להביא את הניצחון".

סמית' קלט מיד את ההשלכות הפוליטיות והעלה את עמדתו לאייזנהאור בכתב:

למרות שעכשיו אני קצת מנותק ממדיניות השחורים של מחלקת המלחמה, טיפלתי בזה, כידוע, בתקופה שהייתי עם הגנרל מרשל. אלא אם כן חל שינוי קיצוני, המשפט שסימנתי במכתב החוזר המצורף יעמיד את מחלקת המלחמה בקשיים קשים מאוד. בלתי נמנע שהצהרה זו תצא לאור, ובאותה מידה בלתי נמנע שהתוצאה תהיה שכל ארגון שחורים, קבוצת לחץ ועיתון ינקטו בגישה שבעוד מחלקת המלחמה מפרידה חיילים צבעוניים לארגונים משלהם בניגוד לרצונות והתחנונים. מכל הגזע השחור, הצבא מוכן להציב אותם בקווי החזית מעורבים ביחידות עם חיילים לבנים, ולגרום להם להילחם כשמתעורר חירום. לפני שנתיים הייתי מחשיב את האמירה המסומנת כדבר המסוכן ביותר שראיתי בחיי ביחסי שחורים. דיברתי עם לי על זה, והוא לא יכול לראות את זה בכלל. הוא סבור כי נכון לערבב חיילים צבעוניים ולבנים באותה פלוגה. עם האמונה הזו אני לא מתווכח, אבל מדיניות משרד המלחמה שונה. מכיוון שאני משוכנע שלמכתב חוזר זה יהיו ההשלכות החמורות ביותר בארצות הברית, אני סבור שחובתנו להסב את תשומת לב משרד המלחמה לעובדה שהצהרה זו נאמרה, לתת להם אזהרה לגבי מה שעלול לקרות וכל עובדה שבה הם עשויים להשתמש כדי להתמודד עם הלחץ שללא ספק יופעל עליהם.

המדיניות תוקנה, כאשר חיילים צבעוניים שירתו במחלקות זמניות. בקבוצת הארמיות ה-12 צורפו אלו לגדודים, בעוד שבקבוצת הארמיות ה-6 קובצו המחלקות לפלוגות שלמות שצורפו לדיוויזיה. הסידור הראשון דורג בדרך כלל טוב יותר ביחידות שאליהן צורפו, מכיוון שלמחלקות הצבעוניות לא הייתה הכשרה של יחידה ברמת הפלוגה.

במהלך שחרור פריז, הפיקוד העליון של בעלות הברית הפעיל לחץ על הכוחות הצרפתיים החופשיים שהובילו את הצעדה כדי להיות לבנים לגמרי, דבר שהתקשו בו מכיוון שהרוב המכריע של היחידות היו למעלה משני שלישים אפריקאים. סמית' כתב תזכיר סודי שקבע כי "רצוי יותר שהדיוויזיה שהוזכרה לעיל תהיה מורכבת מכוח אדם לבן" כדי להתאים כיתות מופרדות בארצות הברית.

ב-15 באפריל 1945, הציע המושל הנאצי (Reichskommissar) של הולנד, ארתור זייס-אינקווארט, לפתוח את אמסטרדם למשלוחי מזון ופחם כדי להקל על סבל האוכלוסייה האזרחית. סמית' וסטרונג, המייצגים את SHAEF, יחד עם מייג'ור גנרל איוואן סוסלופארוב המייצג את ברית המועצות, ברנהרד, נסיך ליפה-ביסטרפלד המייצג את ממשלת הולנד ומייג'ור גנרל סר פרדי דה גינגנד מקבוצת הארמיות ה-21, נפגשו עם זייס-אינקווארט בכפר ההולנדי Achterveld ב-30 באפריל. לאחר שאיים על זייס-אינקווארט בהעמדה לדין על פשעי מלחמה, סמית' ניהל בהצלחה משא ומתן על אספקת מזון לאוכלוסייה האזרחית ההולנדית הסובלת בערים במערב המדינה ופתח בדיונים לקראת הכניעה הגרמנית בהולנד לנציגי הצבא הקנדי, שהתרחשה ב-5 במאי.

סמית' נאלץ לנהל מערך נוסף של משא ומתן לכניעה, זה של הכוחות המזוינים הגרמניים, במאי 1945. סמית' נפגש עם נציגי הפיקוד העליון הגרמני (האוברקומנדו דר הוורמאכט), גנרל-אוברסט אלפרד יודל וגנרל-אדמירל הנס-גאורג פון פרידבורג. שוב, סטרונג פעל כמתורגמן. סמית' נקט ביד קשה בכך שאיים שאם לא יתקבלו תנאים, בעלות הברית יאטמו את החזית, מה שיאלץ את הגרמנים הנותרים להיכנע לידי הצבא האדום, אך הוא עשה כמה ויתורים על הפסקת אש לפני שהכניעה תיכנס לתוקף. ב-7 במאי, סמית חתם על מסמך הכניעה יחד עם הגנרל הסובייטי איוואן סוסלופארוב, שניהם ייצגו את בעלות הברית, ויודל, שייצג את גרמניה. הנציג הצרפתי, גנרל פרנסואה סבס, חתם כעד.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגריר ארצות הברית בברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמית' חזר לזמן קצר לארצות הברית בסוף יוני 1945, לאחר שבילה מספר ימים במנוחה בבית החולים הכללי ה-108 בקלישי, צרפת. באוגוסט, אייזנהאואר מינה את סמית ליורשו כמפקד כוחות ארצות הברית, הזירה האירופית, שכן ETOUSA הוגדר מחדש ב-1 ביולי 1945. סמית' הועבר לתפקידו לטובת הגנרל ג'וזף מקנרני. כאשר אייזנהאואר נכנס לתפקיד ראש המטה של צבא ארצות הברית בנובמבר 1945, הוא זימן את סמית' להיות עוזר הרמטכ"ל שלו למבצעים ותכנון. עם זאת, זמן קצר לאחר הגעתו חזרה לוושינגטון הוא התבקש על ידי הנשיא הארי ס. טרומן ושר החוץ האמריקני ג'יימס פרנסיס ברנס להיות שגריר ארצות הברית בברית המועצות. בהעלאת מועמדותו של סמית' לתפקיד בפני הסנאט של ארצות הברית, ביקש טרומן וקיבל חקיקה מיוחדת המתירה לסמית' לשמור על דרגתו הצבאית הקבועה של גנרל.

שירותו של סמית' כשגריר אמריקאי היה עמוס באירועים. למרות שזו לא הייתה אשמתו של סמית', היחסים בין ארצות הברית לברית המועצות במהלך כהונתו הידרדרו במהירות עם פרוץ המלחמה הקרה. עקיפות התכלית של סמית תאמה את מדיניות הבלימה שהחליפה בערך ב-1947 את העמדה הפייסנית שהייתה במשך כמה שנים ניסו למצוא מכנה משותף עם מוסקבה. הוא השתכנע ששום הבנה אינה אפשרית בהתנהלות מול הסובייטים, אלא שהשלמה עם ההתפשטות שלהם, וכי חוסר הפשרנות והדחייה שלהם מונעים את השיקום וההתאוששות הכלכלית של אירופה. הוא ראה בברית המועצות מדינה סודית, טוטליטרית ואנטגוניסטית. בשלוש השנים שלי במוסקבה (1950), תיאורו של סמית' על תקופתו כשגריר, הוא כתב:

...אנו נאלצים להיכנס למאבק מתמשך למען אורח חיים חופשי שעשוי להימשך על פני תקופה של שנים רבות. אנחנו לא מעזים לאפשר לעצמנו שום תחושת ביטחון מזויפת. עלינו לצפות שהטקטיקה הסובייטית תהיה לשחוק אותנו, להרגיז אותנו ולהמשיך לחפש נקודות תורפה, ועלינו לטפח תקיפות וסבלנות במידה שמעולם לא דרשנו קודם לכן.

סמית' חזר לארצות הברית במרץ 1949. טרומן הציע לו את תפקיד עוזר שר החוץ לענייני אירופה, אך סמית' דחה את המינוי והעדיף לחזור לתפקיד צבאי. הוא מונה למפקד הארמייה הראשונה בפורט ג'יי בניו יורק, הפיקוד הראשון שלו מאז 1918. לאורך כל המלחמה, סמית היה מוטרד מכיב קיבה חוזר. הבעיה נעשתה חמורה בשנת 1949. הוא כבר לא היה מסוגל לאכול תזונה רגילה, והוא סבל מתת תזונה. סמית' אושפז בבית החולים וולטר ריד, והמנתחים שלו החליטו להסיר את רוב קיבתו. זה אמנם ריפא את הכיב שלו, אבל סמית' המשיך לסבול מתת תזונה והיה מאוד רזה.

מנהל המודיעין המרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמית' (במרכז) עם מנהיגי ה-CIA הבכירים, כולל המנהל היוצא של המודיעין המרכזי רוסקו ה. הילנקוטר (משמאלו של סמית', בחליפה הקלה), 7 באוקטובר 1950

טרומן בחר בסמית' כמנהל המודיעין המרכזי (DCI), ראש סוכנות הביון המרכזית (CIA). מאז הקמת המשרה ב-1946, היו שלושה מנהלים, שאף אחד מהם לא רצה בתפקיד. סמית' הפך למנהל ב-7 באוקטובר 1950.

קבוצת סקר המודיעין משנת 1949 הפיקה את דו"ח Dulles-Jackson-Correa, שמצא כי ה-CIA נכשל באחריותו הן בתיאום והן בהפקת מודיעין. בתגובה, המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית קיבלה את המסקנות וההמלצות של הדו"ח. נותר ליישם אותם. במאי 1950 החליט טרומן שסמית' הוא האיש שהוא צריך עבור ה-CIA. לפני שסמית' הספיק להיכנס לתפקיד ב-7 באוקטובר, היה כשל מודיעיני גדול. הפלישה הצפון קוריאנית לקוריאה הדרומית ביוני 1950, שהחלה את מלחמת קוריאה, הפתיעה את הממשל לחלוטין והעלתה חשש ממלחמת העולם השלישית.

מכיוון שסמית' ידע מעט על ה-CIA, הוא ביקש סגן שידע הרבה. סידני סוארס, המזכיר המבצעי של המועצה לביטחון לאומי, המליץ על ויליאם הארדינג ג'קסון, אחד ממחבריו של דו"ח דאלס-ג'קסון-קוריאה, לסמית'. ג'קסון קיבל את תפקיד סגן המנהל בשלושה תנאים, אחד מהם היה "בלי להתבכיין". סמית' וג'קסון עברו לארגן מחדש את הסוכנות בהתאם להמלצות של דו"ח Dulles-Jackson-Correa. הם ייעלו נהלים לאיסוף והפצת מודיעין. ב-10 באוקטובר, התבקש סמית' להכין הערכות לוועידת וייק איילנד בין הנשיא לגנרל דאגלס מקארתור. סמית' התעקש שההערכות יהיו פשוטות, קריאות, חד משמעיות ושימושיות, ולא רק רקע. הם שיקפו את המידע הטוב ביותר שקיים, אך הערכה אחת הגיעה למסקנה שהסינים לא יתערבו בקוריאה, מה שהיה עוד כישלון מודיעיני גדול.

ארבעה חודשים לאחר פרוץ מלחמת קוריאה, ה-CIA לא הוציא אומדן מתואם של המצב בקוריאה. סמית' הקים משרד חדש לאומדנים לאומיים (ONE) בניהולו של ויליאם ל. לנגר, ההיסטוריון של הרווארד שהוביל את ענף המחקר והניתוח של המשרד לשירותים אסטרטגיים בזמן המלחמה (OSS). הצוות של לנגר יצר נהלים שהופעלו במשך שני העשורים הבאים. סמית' הגביר את המאמצים להשיג מודיעין כלכלי, פסיכולוגי וצילומי. עד 1 בדצמבר, סמית' הקים מנהלת מינהל. הסוכנות תחולק בסופו של דבר לפי תפקידים לשלוש מנהלות: מינהל, תוכניות ומודיעין.

סמית' זכור ב-CIA כמנהל המודיעין המרכזי המוצלח הראשון שלו ואחד מהיעילים ביותר שלו על ידי הגדרה מחדש של המבנה והמשימה שלו. תוכנית הפעולה החשאית הנרחבת של ה-CIA נותרה באחריותו של משרד תיאום המדיניות המעין-עצמאי של פרנק ויסנר (OPC), אך סמית החלה להביא את OPC לשליטת ה-DCI. בתחילת ינואר 1951 הוא הפך את אלן דאלס לסגן המנהל הראשון לתוכניות (DDP), שיפקח הן על OPC והן על ארגון הריגול הנפרד של ה-CIA, המשרד למבצעים מיוחדים (OSO). רק בינואר 1952 אוחדו כל תפקידי המודיעין תחת סגן מנהל מודיעין (DDI). ויזנר ירש את דאלס כ-DDP באוגוסט 1951, ולקח עד אוגוסט 1952 למזג את ה-OSO וה-OPC, שלכל אחד מהם היו תרבות, שיטות וסולם שכר משלו, לכדי דירקטוריון יעיל ויחיד.

על ידי איחוד האחריות לפעולות חשאיות, סמית' הפך את ה-CIA לזרוע הממשל שהייתה אחראית בעיקר להן. סמית' רצה שה-CIA יהפוך לשירות קריירה. לפני המלחמה, מה שנקרא "חוק מנצ'ו" הגביל את משך המשימות הזמניות של קצין, מה שמנע למעשה מכל אדם לעשות קריירה כקצין מטה כללי. לא היו בתי ספר לאימוני מודיעין, ולצוותים לא היה מה לעשות בזמן שלום. קציני קריירה נטו אפוא להימנע מעבודה כזו אלא אם כן שאפו להיות נספח צבאי. סמית' איחד הכשרה תחת מנהל הדרכה ופיתח תוכנית שירות לקריירה.

כאשר אייזנהאואר מונה להמפקד העליון של בעלות הברית באירופה ב-1951, הוא ביקש שסמית' ישמש שוב כראש המטה שלו. טרומן דחה את הבקשה בכך שקבע שה-DCI הוא תפקיד חשוב יותר. לכן אייזנהאואר לקח איתו את לוטננט גנרל אלפרד גרונטר כראש המטה שלו. כשאייזנהאואר המליץ מאוחר יותר על העלאתו של גרונטר לדרגת ארבעה כוכבים, טרומן החליט שיש לקדם גם את סמית'. עם זאת, שמו של סמית' הושמט מרשימת הקידום. לאחר מכן הודיע טרומן שאף אחד לא יקודם לפני סמית', מה שהתרחש ב-1 באוגוסט 1951. סמית' פרש מהצבא עם עזיבת ה-CIA ב-9 בפברואר 1953.

תת-מזכיר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 בינואר 1953, אייזנהאואר, הנשיא הנבחר, הודיע כי סמית' יהפוך לתת-מזכיר המדינה. מינויו של סמית' אושר על ידי הסנאט האמריקאי ב-6 בפברואר והוא התפטר כ-DCI שלושה ימים לאחר מכן. במאי 1954 נסע סמית' לאירופה בניסיון לשכנע את הבריטים להשתתף בהתערבות כדי למנוע את התבוסה הצרפתית בקרב דיין ביין פו. כשזה נכשל, הוא הגיע להסכם עם שר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב, לחלק את וייטנאם לשתי מדינות נפרדות.

בשנת 1953, נשיא גואטמלה חקובו ארבנס גוסמן איים להלאים אדמות השייכות לחברת הפירות המאוחדת. סמית' הורה לשגריר האמריקני בגואטמלה להוציא לפועל תוכנית CIA להפיכה בגואטמלה, שהושגה עד השנה שלאחר מכן. סמית' עזב את מחלקת המדינה ב-1 באוקטובר 1954 ונכנס לתפקיד בחברת הפירות המאוחדת. הוא גם כיהן כנשיא ויו"ר מועצת המנהלים של Associated Missile Products Company ו-AMF Atomics Incorporated, סגן יו"ר American Machine and Foundry (AMF) ודירקטור ב-RCA ו-Corning Incorporated.

אחרית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו מתפקיד תת-מזכיר המדינה בשנת 1954, המשיך סמית' לשרת את ממשל אייזנהאואר בתפקידים שונים. הוא היה חבר בוועדת ההכשרה לביטחון לאומי מ-1955 עד 1957, מועצת היועצים של מכללת המלחמה הלאומית מ-1956 עד 1959, ועדת הייעוץ המיוחדת של משרד ההגנה לגיוס מלאי מ-1957 עד 1958, יועץ אזרחי של הנשיא בתוכנית לביטחון הדדי מ-1956 עד 1957, וועדת הנשיא לפירוק נשק ב-1958.

סמית' היה יועץ במשרד לפרויקטים מיוחדים במשרד ההנהלה של הנשיא מ-1955 עד 1956. הוא שימש גם כיו"ר המועצה המייעצת של ועדת הנשיא לגיוס כספים וכחבר בכללותו משנת 1958 עד 1961. כהוקרה לבוס אחר שלו לשעבר, הוא היה חבר בוועדה המייעצת של קרן ג'ורג' מרשל מ-1960 עד 1961.

ב-1955, פנו לסמית' לבצע את ליווי הסרט ואת סצנת הפתיחה של הסרט לגיהנום ובחזרה, שהתבסס על האוטוביוגרפיה של אודי מרפי. הוא קיבל והופיע בתחילת הסרט כשהוא מדבר על אודי מרפי ולאחר מכן ליווה בקולו את התפתחות העלילה בעזרת מפות, בעיקר בתחילת הסרט שבו היה לבוש במדי השירות הישנים שלו. הוא סיפר כמה חלקים בסרט והתייחס ללא הרף ל"חייל הרגלי". סמית' הוצג על המסך על ידי אלכסנדר נוקס בסרט "היום הארוך ביותר" (1962), אדוארד בינס בסרט "פטון" (1970) וטימותי בוטמס בסרט "אייק: הספירה לאחור" (2004). בטלוויזיה גילם אותו ג'ון גראסיו ב"מרגלי קיימברידג'" (2003), צ'ארלס נפייר ב"מלחמה וזיכרון" (1989), דון פלואוס ב"הימים האחרונים של פטון" (1986) וג'ון דונובן קנון במיני סדרה "אייק: שנות המלחמה" (1979).

מותו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמית' סבל מהתקף לב ב-9 באוגוסט 1961 בביתו בוושינגטון הבירה, והוא מת באמבולנס בדרך לבית החולים וולטר ריד. הוא היה זכאי ללוויה צבאית בטקס מלא, אך אלמנתו ביקשה לערוך הלוויה משותפת פשוטה, אשר עוצבה בדוגמת זו שניתנה לג'ורג' מרשל בשנת 1959. היא בחרה מקום קבר לבעלה בבית הקברות הלאומי ארלינגטון, ליד קברו של מרשל. היא נקברה לידו לאחר מותה בשנת 1963. המסמכים של סמית נמצאים במרכז הנשיאותי על שם אייזנהאואר באבילין, קנזס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא וולטר בדל סמית' בוויקישיתוף

וולטר בדל סמית', במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
וולטר בדל סמית', באתר Discogs (באנגלית)