ריקוד דגלים

ריקוד דגלים (בהלחם: ריקודגלים) או מצעד הדגלים, הוא מצעד המתקיים מדי שנה ביום ירושלים, כ"ח באייר בירושלים כדי לחגוג את איחוד העיר. נחוג חידוש הריבונות היהודית והישראלית במקומות הקדושים ליהודים, בעקבות הניצחון בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. המצעד מלווה בריקוד, שירה ובנשיאת דגלי ישראל.^[1] בנוסף, נהוג לציין את זכרו של יוזם האירוע הרב יהודה חזני.

המצעד מזוהה כמעט באופן בלעדי עם הציונות הדתית.^[2]

ריקוד דגלים בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית המצעד במנהגם של הרב צבי יהודה הכהן קוק ותלמידי ישיבת מרכז הרב, לצעוד לכותל דרך רחוב יפו בשירה ובריקודים, בשעות הלילה לאחר סיום עצרת החג בהיכל הישיבה. מנהג זה החל בשנת תשכ"ח (1968).^[3] בשנת תשל"ד (1974) יזם יהודה חזני, תלמיד הישיבה, הבאת תזמורת וצירופם של בני ישיבות תיכוניות לאירוע.^[4] עם השנים עבר האירוע לשעות היום, כדי לאפשר לאנשים נוספים ליטול חלק בצעדה.^[5] כיום מארגנת את הצעדה עמותת "עם כלביא" ובראש התהלוכה עמד הרב חיים דרוקמן.^[6] האירוע ממומן על ידי העמותה, עיריית ירושלים, משרד החינוך והחברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי.^[7]

במהלך האירוע הצועדים נושאים דגלי ישראל, מלווים בתזמורות ניידות על גבי משאיות שמנגנות מוזיקה חסידית. במספר נקודות בדרך מוקמות במות עליהן מופיעים אמנים שונים. ברוב השנים החל המצעד מאזור מרכז העיר ירושלים, מגן העצמאות או מגן סאקר, עלה מזרחה לכיוון רחוב יפו, דרך כיכר ספרא, ועד לכיכר צה"ל. בשלב זה מתפצלים הצועדים ונכנסים לעיר העתיקה דרך שעריה, עד שלבסוף מגיעים כולם לכותל המערבי, שם מתקיימת הרקדה המונית בשיתוף זמרים ואישי ציבור.

בשנים האחרונות ישנה הפרדה מגדרית, והגברים והנשים הולכים במקביל בשני מסלולים שונים. בעבר נהגו הצועדים להיכנס לעיר העתיקה גם דרך שער האריות, כדי לשחזר את המסלול שעברו הצנחנים בשחרור ירושלים, אך בין השנים אסרה המשטרה 2010–2016 להיכנס בשער זה.^[8] בשנת 2011 הסיטה המשטרה את מסלול הצעדה מזרחה, והוא עבר משייח' ג'ראח לאורך שדרות בר-לב, וכמו בעבר נכנסו לעיר העתיקה דרך כמה משעריה. בשנת 2010 השתתפו במצעד מעל 100 אלף איש.^[9] בשנת 2017, לכבוד 50 שנה לאיחוד ירושלים, האירוע הקיף את העיר העתיקה גם ממזרח, ונכנסו אליה גם דרך שער האשפות.^[10]

במאי 2021 נערכה צעדת הדגלים במקביל לעיד אל פיטר. לאחר פרוץ המהומות בירושלים נפסק המצעד כשעתיים מראשיתו, כשנשמעו בעיר אזעקות בעקבות ירי רקטות מרצועת עזה על ידי החמאס. המשטרה הורתה על פיזורו ובכותל נערכה עצרת, במקביל להתפרעויות ערבים ברחבי הר הבית. בעקבות ירי הרקטות החל מבצע שומר החומות. לאחר המבצע תוכנן מצעד נוסף, שלא על ידי עמותת "עם כלביא", אלא על ידי כמה תנועות מהציונות הדתית ומועצות אזוריות.^[11] הצעדה תוכננה ל-10 ביוני אך בוטלה על ידי המשטרה.^[12] ב-13 ביוני הושבעה הממשלה ה-36, אשר אישרה את קיום המצעד ב-15 ביוני, למרות איומי החמאס שהדבר יוביל להסלמה ביטחונית.^[13]

אלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במספר צעדות במשך השנים אירעו חיכוכים בין משתתפים בצעדה לבין ערבים תושבי מזרח ירושלים. החיכוכים כללו אלימות פיזית ומילולית משני הצדדים.^[14]^[15]^[16] לאור זאת ביקרו במרצ את עצם קיומו.^[17] בשנים 2015 ו-2016 דחה בג"ץ עתירות שהגישו עמותת "עיר עמים" וארגון "תג מאיר" שדרשו למנוע את מעבר המצעד ברובע המוסלמי.^[6] במצעד בשנת 2021 נשמעו קריאות "מוות לערבים"^[18] ו"מוחמד מת".^[19]^[20]

בערים נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהעשור הראשון של המאה ה-21 נערכים מצעדים דומים בערים נוספות בישראל מתוך מטרה להביא את שמחת יום ירושלים גם לשאר הארץ. במצעדים אלו משתתפים חניכי תנועות נוער דתיות לאומיות, ארגונים דתיים מקומיים, אנשי הגרעינים התורניים תושבי הערים וגורמים נוספים.

סוציולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הובלה חילונית, הובלה ציונית-דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפובליציסט ישראל הראל, מתאר כיצד חגיגות שחרור ירושלים הובלו בשנותיהם הראשונות על ידי התקשורת החילונית, אבל היחלשות העיסוק החילוני בחג בשנים מאוחרות יותר הוביל לכניסתה של הציונות הדתית לוואקום, עם האנרגיה הקיימת בו. הראל מוסיף וקורא לקיים הידברות. "איזו תועלת תצמח להזדהות כלל הציבור עם ירושלים, אם הצביון המוענק לאירוע מרכזי זה בתולדות העם והמדינה יהיה רק צביון דתי, שבשוליו מתגלות תופעות אלימות המעכירות את רוח החג?".^[21]

הובלה ציונית דתית מתונה, הובלה של הזרם החרדל"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתונאי עקיבא נוביק מצטרף לדבריו של ישראל הראל ומדייק אותם, בעודו מתאר את התמורות הסוציולוגיות בהן ניכס הזרם החרדל"י, את הובלת הצעדת הדגלים. "מה שקורה לירושלים הוא תהליך עצוב וארוך של בריחת חילונים והתחזקות דתיים. שני התהליכים מאיצים זה את זה". נוביק מציין אף הוא כי בעבר הלא רחוק יום ירושלים היה קרוב הרבה יותר לקונסנזוס, עם מצעדים של ההתיישבות העובדת, אירועי תרבות ועלייה לרגל. "אני כבר לא מכיר חילונים שעולים לירושלים כדי לחגוג את יום שחרורה. הנישתיות היא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לירושלים... מצעד הדגלים במתכונתו הנוכחית היא כמעט הפגנה פוליטית, כאשר התמונות המכוערות בשולי חגיגות יום ירושלים, השירים הגזעניים וגילויי האלימות צריכים להדאיג קודם כל את מארגני החגיגות.. "^[22] בהקשר זה יש לציין את הסתייגותו החריפה של הרב שמואל אליהו מתיאורים אלה, אותם הוא מכנה עלילות דם: "עיתונים מספרים על מצעד הדגלים ביום ירושלים שהייתה בו גזענות, שנאה ואלימות... שהיהודים התפרעו ברחובות הערבים, הרסו, שברו וקראו מוות לערבים.מדובר בשקר שאין כדוגמתו. אני הייתי שם, עברתי לכל אורך המסלול ברחוב הגיא ולא ראיתי שום גילוי של שנאה. לא היה אחד שצעק מוות לערבים. לא היה אחד ששבר חלונות או הרס רכוש ערבי. כולם שרו ורקדו בשמחה ברחוב המרכזי של העיר העתיקה"^[23] הפעילה החברתית פסית שיח מתארת את השינוי שחל באופי המצעד החל מהתקופה בה היתה נערה וצעדה בריקודגלים עם חברותיה מהאולפנא, עד השנה (תשפג) שבה היא בחרה להצטרף למצעד האלטרנטיבי אותו הובילו הצנחנים שהיו בין כובשי ירושלים. היא מבטאת צער על ההפרדה המוחלטת וכמעט הרמטית בין גברים ונשים, המלווה בקריאות ברמקול המבקשות מנשים להימנע מלהסתובב ולרקוד באזורים המיועדים לגברים. היא מבהירה כי היא עצמה, אשה דתייה שאוהבת את ירושלים וכמהה לחגוג בה את איחודה, חשה מודרת מהאירוע שהפך ל"אירוע של חרד"לים בלבד... כל עוד דגלי להב"ה נישאים בגאון, דתיים כמוני לעולם לא יוכלו לקחת בו חלק, וודאי שעל חילונים אין מה לדבר".^[24]

ריקוד בנים, ריקוד בנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אברהם סתיו מוסיף זוית סוציולוגית נוספת למצעד. ומציע: "אולי עדיף להיות בצד של הבנות". הרב סתיו גינה את האלימות המילולית והפיזית, והציף את ההבדל בין ריקוד הדגלים של של הבנות, לעומת זה של הבנים. "...במצעד של הבנות לא היו דגלים של כך ולהב"ה, ולא 'יימח שמם' וגם לא 'ואינקמה'". הרב הציג גם את הצד השני: "גם הבנים, רוב גדול ומכריע שלהם, באו עם שמחה ותמימות ורקדו בדגלי כחול-לבן לכבודה של ירושלים. אבל כבר בנקודת הכינוס עמדו עשרות פעילים שהתאמצו מאד לצבוע את הצועדים בצבעים פוליטיים קיצוניים... העימותים המכוערים ברובע המוסלמי היו צפויים מראש".^[25]

הזרם הפרוגרסיבי יותר בציונות הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון נוסף בסוציולוגיה של מצעד הדגלים והיחס אליה בקרב הציבור היהודי הדתי מציג איתי מרינברג מילקובסקי, אשר מתריע כי "המרכיב הלאומי בזהות של הציבור הדתי לאומי עלה על גדותיו, קיבל פרשנות לאומנית-מיליטריסטית, והפך, באופן מבהיל, לחזות הכל... נרתע ונעצב מהתמונות החוזרות משם בכל שנה, עם השירים האיומים, עם הגזענות והיריקות והדפיקות על דלתות הברזל של הסוחרים בשוק... אבל בכל זאת, הרבנות הראשית תיקנה להתפלל תפילה חגיגית, והיא גם הרבנות שלנו". מן הצד השני, הוא מציין את היקף ומגוון האירועים האלטרנטיביים ביום ירושלים: החל במצעד הפרחים של תנועת 'תג-מאיר', שמתקיים כבר שנים אחדות, דרך צעדת המשפחות הסובלנית והשוויונית של תנועת 'התעוררות בירושלים', ועד צעדת ירושלים של 'שומרות ושומרים על הבית המשותף', הכוללת בתוכה גם נציגות משמעותית של תנועת 'דתיים.ציוניים.דמוקרטיים' – שלל אירועים המשלבים אהבה אמיתית לירושלים עם חזון אמיתי לא פחות של סובלנות ושל אחווה."^[26]