פורטל:ערכים מומלצים

ערכים מומלצים

ערכים מומלצים הם הערכים הטובים והאיכותיים ביותר שיש לוויקיפדיה להציע. מושם בהם דגש הן על התוכן והן על הצד האסתטי, והם מציגים את הנושאים הנידונים בהם בצורה ברורה, מדויקת ועדכנית. הם עוברים בדרך כלל מספר סבבים של עריכה מבנית, עריכה לשונית והגהה בידי כותבים רבים. בכך הם מסייעים להביא אותם לרמה הגבוהה ביותר. דגשים נוספים בערכים מומלצים הם קישוריות רבה לערכים אחרים, אורך מתאים לנושא, כתיבה מעניינת, נקודת מבט נייטרלית ויציבות. משמעותה של יציבות היא שהושגה הסכמה בין הכותבים בוויקיפדיה לגבי תכולת הערך ולגבי עיצובו. בכתיבת ערך מומלץ משתמש הכותב במגוון מקורות ומשווה ביניהם, ובסופו הוא מוסיף הפניות לקריאה נוספת עבור קוראים המעוניינים להרחיב את ידיעותיהם בנקודות ספציפיות הקשורות לנושא.

כדי שערך כלשהו יתווסף לרשימת הערכים המומלצים עליו להתאים לקריטריונים לקביעת ערך מומלץ ולעבור תהליך בחירה:

מועמדוּת למומלץ – הערך המועמד מוצג ברשימת המתנה למועמדים להמלצה במשך כשבוע שבמהלכו ניתן לשפר את הערך ולהעיר עליו הערות בדף השיחה. כדי להציע ערך חדש להמלצה, הוסיפו אותו לרשימה בדף המועמדות. במקרה שאתם מציגים ערכים שכתבתם, עליכם לציין את חלקכם בכתיבתם.

הצבעה – לאחר כשבוע לפחות עובר הערך לדף ההוספה שבו נערכות הצבעות לקביעת ההמלצה.

כרגע ישנם 725 ערכים מומלצים מתוך 354,725 ערכים בוויקיפדיה העברית כולה: אחד מכל 489 ערכים (0.2%) הוא ערך מומלץ.

רשימה שמית · רשימה לפי חודש

ערכים מומלצים נבחרים

יחסי ישראל–מלזיה מעולם לא נכונו, אם כי לשתי המדינות היסטוריה דיפלומטית ענפה. בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר פדרציית מלאיה זכתה לעצמאות מן הממלכה המאוחדת, גילה ראש ממשלת הפדרציה טונקו עבדול רחמן יחס חיובי כלפי מדינת ישראל ואף שקל להכיר בה הכרה דיפלומטית, אך לחץ מצד חוגים מוסלמים-קיצוניים מבית ומצד ארצות ערב מחוץ הניאו אותו מכך, ואהדתו האישית של רחמן כלפי ישראל נותרה כמס שפתיים. הניסיונות להידברות עם מלאיה לא פסקו, וב-1956 נועד שר החוץ הישראלי משה שרת עם רחמן במסגרת מסעו של הראשון באסיה. השניים דנו על מיסוד נציגות דיפלומטית ישראל בקואלה לומפור, אך ניסיונות אלו עלו בתוהו.

בשנות ה-60 חל מפנה ביחסה של מלזיה לישראל אחרי שנעשו ניסיונות רבים לכונן יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות ונרשמו מגעים בלתי-פורמליים בין ישראל למלזיה. ניסיון בולט היה שליחותו של משה יגר, איש שירות החוץ הישראלי, לקואלה לומפור במסווה של איש עסקים. בראשית 1966 גורש יגר ממלזיה ולאחר מכן החלה החרפה בגישת מלזיה לישראל: סירוב להעניק אשרות שהייה לישראלים שביקשו לבקר במלזיה, גילוי התבטאויות אנטי-ישראליות בארגונים בינלאומיים, הטלת מגבלות על ספנים ישראלים שהגיעו לנמלים מלזים ועוד. החרפה זו הגיעה לשיא עם היבחרו של מאהאטיר מוחמד ב-1981 לראשות ממשלת מלזיה. עם זאת, הסכמי אוסלו והתקדמות תהליך השלום הישראלי-פלסטיני הובילו להפשרה בגישה הנוקשה של מלזיה כלפי ישראל, הפשרה שלא החזיקה מים מכורח היותו של מוחמד מוסלמי קיצוני, אנטי-ישראלי ואנטישמי, שהעניק סגנון חדש ושונה ליחסי החוץ של מלזיה בכלל ולא רק בסוגיה הישראלית. הוא נותר בשלטון עד 2003, ושב אליו ב-2018 בגיל 93.

מלזיה לא עוררה עניין רב אצל מעצבי מדיניות החוץ של ישראל וגם לא בקרב פקידי משרד החוץ שעסקו בענייני אסיה, חרף הפרובוקציות הרבות שעוררה, בייחוד מאז עלייתו של מאהאטיר לשלטון. משה שרת היה חריג, ואף פעל לשם כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, ללא הועיל. גם גולדה מאיר גילתה עניין מה, במיוחד אחרי שהניסיון לשגר נציג ישראלי לא-רשמי ב-1965 לא עלה יפה. ראשי הממשלות ושרי החוץ שבאו אחריהם גילו אדישות והתעלמו ממלזיה אף על פי שמדינה זו הייתה פגיעה לפעולות תגמול שניתן היה להפעיל כנגדה בארצות הברית: למשל, העמדות האנטישמיות החוזרות ונשנות של מאהאטיר יכלו לשמש עילה לפעולה מתאימה בארצות הברית. ראש הממשלה יצחק רבין גילה עניין כלשהו במלזיה ב-1994 במסגרת פעילותו באינדונזיה ותפישתו כי נוצרה שעת כושר לקדם ולנסות מיסוד יחסים בילטרליים עם המדינות המוסלמיות באסיה בעקבות התפתחויות במזרח התיכון והשינויים בעולם בכלל, אלא שפעולה זו לא הייתה נמרצת דיה.

לערך המלא – מומלצים נוספים

רב סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון (יולי 882, ד'תרמ"ב – 21 במאי 942, כ"ו באייר ד'תש"ב), המכונה גם בקיצור: רס"ג, היה איש אשכולות, מגאוני בבל. בגיל 46 מונה לראש ישיבת סורא בבגדאד.

היקף מפעלו הספרותי היה גדול ביותר: הוא כתב ספרים בענייני הלשון העברית ודקדוקה, פיוטים, פרשנות מקרא, ונושאים תאולוגיים ופילוסופיים. בתחומים רבים הוא נחשב למייסד וראשון. הוא הראשון שעסק בדקדוק של השפה העברית באופן שיטתי, בהשפעת המדקדקים של השפה הערבית שפעלו באותה עת, ועל כן הוא נחשב לראשון מבין מדקדקי ימי הביניים. שפת כתיבתו הייתה ערבית יהודית, והוא מראשוני הרבנים שכתבו בהרחבה בשפה זו, ולכן הוא נחשב למייסד הספרות הערבית-יהודית. הוא גם הראשון שחיבר ספר שיטתי ומקיף בפילוסופיה יהודית, ספר אמונות ודעות. כמו כן, הוא הראשון שהתפלמס עם הקראים בכלים ספרותיים ושיטתיים.