האיים האיטלקיים של הים האגאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפת האיים הדודקאנסיים

האיים האיטלקיים של הים האגאיאיטלקית: Isole italiane dell'Egeo) היו ארכיפלג של ארבעה עשר האיים הדודקאנסיים, בדרום מזרח הים האגאי, שנשלטו על ידי ממלכת איטליה בין השנים 1912 עד 1943 ועל ידי הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית מ־1943 עד 1945. לאחר מלחמת העולם השנייה ופירוק ממלכת איטליה, האיים נשארו תחת ריבונות איטלקית רשמית (אך בפועל היו תחת כיבוש בריטי) עד שנמסרו ליוון ב-1947 במסגרת חוזה פריז.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרוץ המלחמה האיטלקית-עות'מאנית ב-1912, שנגעה ללוב השכנה, הכריזו האיים הדודקאנסיים על עצמאותם מן השלטון העות'מאני, והכריזו על המדינה העצמאית של הדודקאנסים. מדינה זו לא שרדה זמן רב, ובמאי 1912 נכבשו האיים כמעט מיד על ידי איטליה[1] שחשקה באיים, במיוחד ברודוס המבוצר, על מנת לשלוט בנתיב הימי שבין טורקיה ולוב. האיטלקים כבשו את כל האיים הדודקאנסיים, פרט לקסטלוריזו, שנכבש על ידי צרפת.

עם סיום המלחמה בין העות'מאנים לאיטלקים, על פי אמנת לוזאן הראשונה, שמרה איטליה על שלטונה באיים. באוגוסט 1915 הכריזה איטליה מלחמה על מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה ובהן האימפריה העות'מאנית. האיים הפכו לבסיס ימי חשוב לבריטניה ולצרפת, ובין היתר שימשו כבסיס חשוב במאמץ הבריטי הכושל בקרב גליפולי. כמה מהאיים הקטנים יותר נשלטו על ידי בריטניה וצרפת, אם כי רודוס נותרה בשליטת איטליה.

עם תום מלחמת העולם הראשונה, הגיעו שר החוץ האיטלקי תומאסו טיטוני וראש ממשלת יוון אלפתריוס וניזלוס להסכם, שנחתם ב-29 ביולי 1919, שקרא להעברת האיים הקטנים יותר לרשות יוון[2], אך להשארת רודוס בידי האיטלקים, עד להעברת קפריסין מידי הבריטים לידי היוונים[3][4]. ביוני 1920 טענו היוונים שהאיטלקים הבטיחו להם שימסרו להם את רודוס תוך שנה, באם ימנעו מלסייע לאלבנים במצור על ולורה[5]. באוגוסט 1920 הודיעו האיטלקים שלא ימסרו את האיים, מכיוון שלא קיבלו את השטחים בדרום מערב אנטוליה, ובכללם את העיר אנטליה, שהובטחו להם[6]. בעקבות זאת, איימו היוונים שלא יחתמו על הסכם סוור[7]. לבסוף הושגה פשרה על פיה נקבע שאיטליה תישאר ברודוס רק 15 שנה[8]. התבוסה היוונית במלחמת יוון–טורקיה וייסודה של טורקיה המודרנית, הביאו לכך שאיטליה נסוגה מההסכם. במאי 1923, לאחר עליית בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה, הודיעה איטליה על סיפוח רודוס וקסטלוריזו, ועשרת האיים האחרים נותרו למשא ומתן עם יוון[9]. הסכם לוזאן, שנחתם ביולי 1923, כלל ויתור טורקי על האיים הדודקאנסים לאיטליה[10]. האי קסטלוריזו, שנכבש זמנית על ידי צרפת ב-1915, החל להיות תחת שליטת איטליה רק ב-1921.

שנות ה-20 וסיפוח האיים לאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העניין האיטלקי באיים הדודקאנסיים נבע ממטרות אסטרטגיות שנועדו לקדם את המדיניות האימפריאלית ארוכת הטווח של האיטלקים בים התיכון[11]. האיים לרוס ופטמוס שימשו כבסיסים של הצי המלכותי האיטלקי[11].

כאמור, עד 1923, השלטון באי היה על ידי מושל צבאי. רק החל מ-1923, עם סיפוח האיים לאיטליה, החליפו מושלים אזרחיים את המושלים הצבאיים. בממשלת איטליה היו שני קווי מדיניות לגבי האיים: הראשונה, בתמיכתו של המושל מריו לאגו, העדיף לפעול לקידום דו-קיום עם האוכלוסייה המקומית ואף עודד נישואי תערובות של איטלקיים עם היוונים המקומיים, במקביל, קידם לאגו מלגות באוניברסיטאות, בהן אוניברסיטת פיזה, לסטודנטים איטלקיים שיפיצו את התרבות והשפה האיטלקית בקרב חבריהם מהאיים הדודקאנסיים[12]. רק במקרה אחד לאגו התנגד לאינטגרציה עם האוכלוסייה המקומית: לאגו התעקש להגביל את כוחה של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית ופעל להקמת כנסייה חדשה, כנסייה מקומית אוטוקפלית. המדיניות השנייה, שקודמה על ידי ההמפלגה הפשיסטית הלאומית, תמכה בכפיית התרבות האיטלקית על האוכלוסייה המקומית. זה היה הקו שהתקבל על ידי ראש ממשלת איטליה, בניטו מוסוליני, שאכן יצא בתוכנית של כפיית התרבות האיטלקית על המקומיים, וקיווה להפוך את רודוס למרכז להתפשטות הטריטוריאלית והתרבותית של האימפריה האיטלקית. כחלק מהתהליך, על אף שרוב תושבי האיים דיברו יוונית, נדרשו בתי הספר ללמד באיטלקית והכנסייה היוונית נדרשה לנהל את התפילות באיטלקית. צעדים אלו הביאו להגירה רבה של דוברי יוונית מהאיים, והגירה קטנת ממדים של איטלקים אל האיים[13][14].

על אף שיטות הדיכוי בהן נקטו האיטלקים, הביאה התוכנית האיטלקית למודרניזציה של האיים, ולהכחדת מחלת המלריה שפגעה בתושבי האי מאז ומעולם. בתי חולים, מובילי מים, תחנות כוח וקווי חשמל נבנו והוצבו. הונהג מרשם מקרקעין מודרני באיים, וטירות עתיקות עברו שיפוץ, על אף שסגנון הבנייה הפשיסטי לא תאם את הבנייה המסורתית באי. לאחר סילוק השלטון האיטלקי נהרסו מבנים רבים שנבנו בסגנון זה, וחריג הוא הכפר לאקי בלרוס המשמש דוגמה לסגנון הבנייה שהביא מוסוליני לאיים. בשנת 1937 מונה דה וויקי למושל האיים. דה וויקי, שהיה פשיסט שתמך וקידם איטלזציה של האזור, הגביר את כפיית התרבות האיטלקית על התושבים, השפה האיטלקית הפכה לשפת חובה במערכת החינוך ויוונית הפכה למקצוע אופציונלי בלבד[15][12]. בנוסף לכך, ב-1938, הוחלו חוקי הגזע באיטליה על האיים יחד עם גזירות נוספות שכללו שינוי שיטת הבחירות של ראשי הערים[16][12][12].

הממשלה האיטלקית ניסתה לקדם לאורך השנים מהלכים שיובילו איטלקים להתיישב באיים, אך המאמצים להביא מתיישבים איטלקים לאיים לא הצליחו. עד 1936 היו רק כ-16,711 אזרחים איטלקים באיים הדודקאנסיים, רובם חיו ברודוס ולרוס[12].

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום המערכה על יוון, השלטונות הפשיסטיים דחפו לשילובם של האיים הקיקלאדיים והאיים הספורדיים ולספח אותם לקולונייה הקיימת באיים הדודקאסניים, אך גרמניה הנאצית, בעלת בריתה של איטליה, התנגדה לכל צמצום טריטוריאלי של המדינה ההלנית, שהייתה מדינת בובות גרמנית שהוקמה ביוון לאחר כניעת יוון[17].

לאחר נפילת המשטר הפשיסטי באיטליה וחתימת הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה בספטמבר 1943, הפכו האיים לזמן קצר לזירת קרב בין הגרמנים, הבריטים והאיטלקים במערכה שנודע לימים כ"מערכה בדודקאנס". בסופו של דבר, לאחר מספר קרבות, הגרמנים ניצחו. על אף שיוון היבשתית כבר לא הייתה תחת שליטתם ב-1944, נותרו האיים תחת כיבוש גרמני-איטלקי עד סוף המלחמה ב-1945. במהלך הכיבוש הגרמני עדיין היו האיים חלק משטחה הריבוני של מדינת הבובות האיטלקית שהגרמנים הקימו בצפון איטליה, הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, אך בפועל תחת כיבוש צבאי גרמני[18]. בתקופה זו הושמדה הקהילה היהודית באיים כמעט לחלוטין. כ-1,700 יהודי רודוס וכ-120 יהודי קוס נשלחו לאתונה ומשם לאושוויץ. רק כ-150 מהם שרדו. הקונסול הטורקי, סלאחטין אולקומן הציל 42 יהודים בעלי דרכונים טורקיים[19].

עם תום המלחמה, הפכו האיים לפרוטקטורט ימי בריטי, וכמעט מיד הורשו לנהל את ענייניהם האזרחיים. הדבר הביא לאיחוד בלתי פורמלי עם יוון, על אף שהאיים היו בריבונות שונה ותחת משטר צבאי. על אף התנגדותה של טורקיה, שחשקה אף היא באיים, הביא חוזה פריז ב-10 בפברואר 1947 להעברת הריבונות על האיים לידי יוון. זכר יחיד כמעט לתקופת הניתוק הוא שמירת קוד נפרד - SV5, בתחנות רדיו חובבים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איטליה בהארכיפלגוס, מוריה, 17 במאי 1912
  2. ^ אתונה, דואר היום, 25 באוגוסט 1919
  3. ^ במורשון הבריטי, דואר היום, 27 במאי 1920
  4. ^ איי הדודקנסים ליוון, דואר היום, 8 ביוני 1920
  5. ^ היוונים ורודוס, דואר היום, 13 ביולי 1920
  6. ^ השלום התוגרי נדחה שוב, דואר היום, 10 באוגוסט 1920
  7. ^ חוזה השלום התוגרי, דואר היום, 15 באוגוסט 1920
  8. ^ איטליה ואי רודוס, דואר היום, 25 בנובמבר 1921
  9. ^ ספוח רודוס לאיטליה, דואר היום, 4 במאי 1923
  10. ^ פרטי אמנת לוזנה, דואר היום, 9 באוגוסט 1923
  11. ^ 1 2 Anthony J. Papalas (2005). Rebels and radicals: Icaria 1600–2000. Bolchazy-Carducci Publishers. p. 101. ISBN 0-86516-605-6.
  12. ^ 1 2 3 4 5 Aegeannet, The Dodecanese under Italian Rule (אורכב 21.07.2011 בארכיון Wayback Machine)
  13. ^ הרחבת תחומה של השפה האיטלקית, דבר, 28 במרץ 1928
  14. ^ מרד באיי דודקנז, דואר היום, 29 באוקטובר 1926
  15. ^ Marc Dubin (2002). Rough Guide to the Dodecanese & East Aegean islands. Rough Guides. p. 436. ISBN 1-85828-883-5.
  16. ^ איי הדודקנז תחת השלטון האיטלקי, המשקיף, 1 בנובמבר 1940
  17. ^ Davide Rodogno (2006). Fascism's European empire: Italian occupation during the Second World War. Cambridge University Press. p. 85. ISBN 0-521-84515-7.
  18. ^ Nicola Cospito; Hans Werner Neulen (1992). Salò-Berlino: l'alleanza difficile. La Repubblica Sociale Italiana nei documenti segreti del Terzo Reich. Mursia. p. 128. ISBN 88-425-1285-0.
  19. ^ האנציקלופדיה של השואה, יד ושם, ספריית פועלים, ספרי חמד, 1990 עמ' 1127